PIKUNIKU מציע שתי חוויות:

פיקניק סושי פארטי

מקבלים עגלה עם כל מה שצריך, מתגלגלים לאן שרוצים, פורסים את המחצלות, פותחים את השולחנות ומתחילים את המסיבה. בתום הארוחה, מקפלים הכול חזרה לעגלה ומגלגלים אותה אליי.

אירוע פרטי

אירוע בבית, במשרד או תחת כיפת השמיים. בופה, הגשה למרכז השולחן או מנות אישיות.

כשהייתי בן 21, טיילתי קרוב לשנה ביפן. רוב הזמן תפסתי טרמפים, ועבדתי בתמורה לאוכל ולקורת גג.

הכרתי אנשים מכל מיני קצוות החברה: נזיר שלא מתנזר מכלום שטייל בהודו וישב בכלא באוסטרליה, אמן סמוראי פציפיסט שחי על קצבה ממשלתית כי עבר ניתוח מוח כשהיה ילד, מעצב גרפי צעיר שישן על הרצפה בלי מזרן ממניעים מינימליסטיים, זוג היפים זקנים שגרים למרגלות הר געש פעיל על אי בתוך אגם, ועוד כל מיני טיפוסים שונים ומשונים.

דרך עשרות האנשים שישנתי אצלם וביליתי איתם, נחשפתי לתרבות אוכל מרתקת. לא רק בטעמים ובמרקמים, אלא גם בצורת ההגשה, בקונספט האכילה ובכבוד עמוק מאוד לאוכל ולחומרי גלם.

ארוחה שחזרה שוב ושוב באירועים מיוחדים הייתה te-maki sushi (סושי מגולגל ביד). הקונספט מאוד פשוט: קונים שלל מגשי סשימי דגים ופירות ים, חותכים ירקות, מכינים סו-משי (אורז סושי) ומגישים הכול למרכז השולחן עם אצות חתוכות לרבעים. אוכלים לאט ובמשך שעות לצד המון סאקה ובירות. בכל בית התוספות ליד האורז היו שונות. המגוון של מה שאנשים שמו בסושי הרגיש אינסופי. התאהבתי ברעיון, ומאז שחזרתי הביתה, מדי פעם אני מקיים ערבים כאלו למשפחה ולחברים, ממש כמו ביפן.

אחד הכלים הכי חשובים, שהיה הכי מאתגר למצוא, הוא הג׳ובקו (Jūbako, 重箱) – קופסת אוכל יפנית מסורתית, שבנויה ממגשים שנערמים זה על זה.

אחרי חודשיים של נדודים, נשארו לנו כמה ימים אחרונים באסיה. הגענו לבנגקוק במטרה לקנות ציוד. הגשם לא פסק והמדינה הכריזה על מצב חירום. הרחובות הוצפו ואלפי אנשים פונו מבתיהם, ואני, כל מה שעניין אותי היה ג׳ובקו. נסענו שעות, סרקנו שווקים כמו משוגעים, נעזרים בתמונה בטלפון ובגוגל טרנסלייט בשביל לשאול אנשים ובעלי חנויות, אבל אף אחד לא הכיר ולא ידע איפה קונים את הקופסאות המשונות האלו. יום שלם הלכנו בגשם. הייתי קרוב לייאוש. כל הקונספט נשען על הקופסאות האלו. חשבנו לחזור לחדר הלח שלנו ולוותר, אבל פתאום הבחנו במשהו. חנות יד שנייה יפנית גדולה ונוצצת. גן עדן מואר בפלורסנט. אני צריך 16 קופסאות. מה הסיכוי שתהיה שם אפילו אחת? נכנסנו והתחלנו לשוטט בין המדפים העמוסים בחפצים אקראיים לחלוטין. לפתע ראיתי אחת. מונחת על מדף גבוה. ואז עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. התחלתי לאסוף אותן כאחוז טירוף. אחת, שתיים, ארבע, שבע, אחת עשרה! כולן במצב מעולה, כל אחת בדוגמה שונה. הלם. אופוריה. טירוף. האובססיה ניצחה! למחרת נסענו במשך שעות לעוד חנות, כשמים נכנסים לאוטובוס מהרחוב המוצף. מצאנו את יתר הקופסאות. המשימה הושלמה, ועכשיו אפשר לפנות מקום לאובססיה הבאה: מחצלות!